<h1>שו"ת הר"ן סימן י"ז</h1>
<h2>דף לח.</h2>
עוד שאלת מי שנשבע או אסר על עצמו שלא יעשה דבר פלוני אלא ברשות אדם ידוע אם נאמר שהוא כמו המודר הנאה מחבירו שאין מתירין לו אלא בפניו לפי גרסת הירושלמי שהטעם מפני הבושה וכמו שאין מתירין אלא מדעתו היכא דודאי להנאתו הוא הכי נמי כשאמר (שלא) [אלא] ברשות פלוני נחוש שמא להנאתו הוא אחר שפרט שמו. או אם נאמר אחר שאין הנדר או השבועה מדבר שבינו לאותו פלוני אע"פ שאמר אלא ברשות פלוני אין לחוש שמא להנאתו הוא לפי שמעולם לא נתכוין זה אלא ליטול רשות ממנו לתועלתו של הנודר. תשובה תחלה צריך לבאר שאין שבועה זו לקיים את המצוה ושלא לעבור עליה, דמאי דאמרינן [גיטין צ"א ע"ב] כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ה"מ ברוצה לעמוד תחתיו והוא משלחה בעל כרחה כמו שאמר הכתוב (מלאכי ב') על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך. אבל בנדון שלפנינו שהיא אינה רוצה לעמוד בקשוה למתקה ולשוא צרף צורף אין נדנוד עבירה בגרושיה דכל כה"ג גרש לץ ויצא מדון והכי אמרו אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן. ויש מי שסובר דאדרבא כייפינן ליה ואף על פי שסברא זו דחויה מ"מ הדבר פשוט שאין בכיוצא בזה נדנוד עבירה כלל כדי שנחוש שלא להתיר השבועה מטעם זה. ומה שחששו עוד שלא להתירה מפני שעלה בדעתם לומר שמא כיון שנשבע שלא לגרש אלא בהסכמת פלוני ופלוני ופלוני הרי הוא כמי שנשבע על דעת רבים, גם זה אין לו מקום לחוש לפי הנראה מדברי הראשונים ז"ל דטעמא דעל דעת רבים אין לו הפרה הוא שכיון שצירף דעת הרבים לדעתו אינו יכול לישאל שהיאך יאמר אדעתא דהכי לא נדרי אע"פ שהוא לא היה דעתו בכך שמא אין דעת הרבים מסכמת לדעתו ובחרטה נמי ה"ה והוא הטעם ולפיכך אמר ר"ת ז"ל דכי אמרינן דעל דעת רבים (ד)לדבר מצוה יש לו הפרה דוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדן בשכרן באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון דעל דעת רבים נשבע דמנא לן שכך היא דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה. וא"ת יהו נשאלים, איהו למיסר עליה שוינהו שליח ולא למישרי ליה הילכך אין חרטתם כלום להתיר לו כמו שתמצא זה במשפט החרם להרמב"ן ז"ל ובחדושי גיטין שלו. ולפי הדברים הללו הרי הדבר ברור שאין לו ענין בנדון זה שנודר זה לא שתף דעת רבים לדעתו בעיקר נדרו אלא לומר שיוכל לגרש מדעתם ובודאי שאני מסתפק בטעם זה הנראה מדברי ר"ת ז"ל שאם כדבריו למאי אצטריך בעל דעת רבים לג' כמו שכתבו הראשונים ז"ל בסוף פרק שבועות שתים בתרא אפילו בב' נמי או בא' נימא שאין לו הפרה שהרי צירף דעת אחרים לדעתו ולמיסר שוייה שליח אבל לא למשרי. אלא אני נדחק להעמיד דבריו לומר שאילו פירש בעל דעת אחד או שנים לומר שהוא רוצה לשתף דעת אחרת עם דעתו אין הכי נמי דעל דעת היחיד כעל דעת רבים אבל באמרו על דעת סתם הוא דאיכא לאפלוגי שאם אמר דעת אחד או שנים אין פירושו אלא כאומר על מנת שלא ימחה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו ואין הכונה לשתף דעת אחרת לדעתו אבל כשנדר על דעת רבים מתוך שאין הרבים רגילין להתאסף ולמחות אנו מפרשים דבריו שכיון לשתף דעת אחרת לדעתו ולפיכך אין לו הפרה. ומ"מ בין שתאמר לדברי ר"ת ז"ל או שתאמר דהכי קים להו לרבנן שכל נדר שנתחזק בעל דעת רבים שאין לו הפרה כל זה אין לו ענין אלא בששתף דעת הרבים בעיקר נדרו אבל זה לא שתפם להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם לא התנה בכך לא היה רשאי לגרש בשום פנים אלא א"כ יהא נשאל ורצה לשייר לעצמו שאם יתירוהו אותם בני אדם שיהא רשאי ולפיכך אין לחוש בנדון זה לא מטעם שנעשה לדבר מצוה וכמו שכתבנו למעלה ולא מחמת דעת רבים כמו שכתבתי עכשיו. ועל מה שחשבתם עוד מטעם המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כמו שנשאל משאלתך האחרונה אף בזו נסמכתי להתיר, שכבר ידעת מה שאמרו שם קצת המפרשים ז"ל דדוקא להנאתו אבל שלא להנאתו מתירים ובנדון זה הדבר מוכיח שלא היה להנאתו של אנבונגודא"ה איצק. ועוד ששם בנדרים יש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו משמע דהא שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו, וסמכתי לפי גרסא זו מפני שאמרו בירושלמי דנדרים בפרק השותפין והביאוהו בתוספות גיטין מטו"ך כלשון הזה המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל לו אלא בפניו שלא בפניו נשאל לו בין בפניו בין שלא בפניו רבי יהושע בן לוי אומר מפני החשד רבי יוחנן אומר מפני הבושה, ואתא כהלין פלוגא דתניא יום הכפורים צריך לפרט מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירא ר' עקיבא אומר אין צריך לפרט את מעשיו, פירוש מפני הבושה שנתבייש בפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו מפני שיתבייש בחטאיו, ומאן דאמר מפני החשד פירוש שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ובהך נמי לא יפרוט נמי מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות ע"כ לשונם. והיא שיטה מחוורתא אף על פי שאינה מסכמת עם מה שכתבתי בפרישתי מנדרים לפי שכתבתיה על פי ספרינו ועדיין לא באו לידי התוספות מטו"ך אפשר שאתקן שם מעט ואודיעכם. מעתה הרי אתם רואים בבירור שכל שלא בפניו נשאל ומתירין לו ואין חוששין לא מפני הבושה ולא מפני החשד. ומעתה אין לחוש בהיתרו לא מפני טעם דבר מצוה ולא מפני טעם דעת רבים ולא משום אין מתירין לו אלא בפניו.
ועל מה שבא עוד בשאלתך שאחד מן העדים העיד שאמר באיסורו שבכל פעם ופעם שישאל ויותר האיסור שיחול על[יו] פעם אחרת וכן לעולם. אע"פ שהדבר ברור שאין לחוש בשביל זה דהו"ל ע"א בהכחשה כמו שנראה משטר קבלת העדות שהבחור אמר איני יודע בענין כל פעם ופעם והכחיש מאנבונגודא"ה איצ"ק בפעם השניה ועד אחר אמר שכמדומה לו שהזכיר את אנבונגודא"ה איצ"ק שעדותו בשמא הוא ובאולי לאחר זמן יצא הקול, או העד שעכשו מדבר בשמא ידבר בברי ותחושו באיסור פירותיו של זה. אמרתי אגלה אזנכם אהיה דן לפניכם שאני אומר שאפילו אמר כן נשאל ומתירין לו לפי שאיני רואה מקום לחוש שלא יהא יכול לישאל אפילו אמר פעם ופעם וכן לעולם אלא מטעם שנאמר שאיסור הפעמים האחרונים אינו חל עד שיהא נשאל וכן אחר כל פעם ופעם וכיון דקיימא לן דאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר ואי אפשר שלא ישאר איזה נדר שעדיין לא חל נמצא שאי אפשר לחכם להתיר זהו מה שיש לחוש בזה. וליתא שאילו היו נדרים חלוקין הכי נמי אבל זה אינו אלא נדר אחד דהא קיימא לן בפלוגתא דהיו חמשה תובעין אותו בפרק שבועת הפקדון [ל"ו ע"ב] כרבי שמעון דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכן נמי בנדרים בפרק פותחין [ס"ו ע"א] לזה קרבן ולזה [קרבן] צריכים פתח לכל אחד ואחד אוקימנא כרבי שמעון.
מעתה בין לדברי מי שפוסק כר"ש בין לדברי מי שפוסק כרבי יהודה דאמר התם פרק שבועת הפקדון שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת אין מספר הנדרים אלא כמספר הקונמות שהזכיר או כמנין שהזכיר לא לך ולא לך, ודומה לו בנדון זה מה שאמר בכל פעם ופעם ונמצאו כאן ארבעה נדרים אחד קונם אם אהי נשאל. שנים וכן בכל פעם. שלשה ופעם. ארבעה וכן לעולם. אבל יותר מזה לא, שאף על פי שוכן לעולם כולל לאין תכלית אי אפשר שיתרבה הנדר מחמת זה וכמו שכתבתי ולפיכך כל שהותר ושנה ושלש אי אפשר שיהא כאן נדר אחר שלא חל אלא כל נדריו חלו וחכם יוכל להתירו דאנן לא אשכחן אלא שאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר ונדר זה כבר חל אין כאן שום נדר שלא חל אף על פי שמקצת איסורו של נדר עתיד עדין לחול החכם עיקר הנדר הוא עוקר שכבר חל ואינו מתיר האסור כדי שתאמר עדיין לא חל. שמא תאמר לא כי אלא כיון שיש בו חלק אסור שלא חל אינו יכול להתירו, ליתא מדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] תנן התם הנוטל אם על הבנים וכו' ואמר רבי יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומסקנא אלא זאת ועוד אחרת אהא אבל אונס לא אימר דאמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי ושם תראה מחודש שהתלמוד אינו מוצא שום דבר שהמדיר אשתו לא יוכל לישאל על נדרו ולהחזירה ואם איתא משכחת לה כגון שהדירה וכן אחר כל פעם ופעם שישאל עליה א"ו היינו טעמא דלא משכח הכי מפני שא"א שלא יהא קצבה לנדריו ואחר שיהא נשאל על כל אותן פעמים שהזכיר מותר להחזירה שא"א לכלול פעמים שאין להם תכלית בלשון וכן לעולם מן הטעם שכתבתי. שאי אפשר לך לומר התם שאני מפני שהוא לדבר מצוה שאין חילוק בין דבר מצוה לדבר הרשות דאם אין הנדר חל היאך נתירנו משום מצוה הא ודאי ליתא אלא על כרחין כדאמרן שא"א לנודר לידור אלא נדרים ידועים ולא שאין להם תכלית וחכם יכול להתירן וכפי מה שכתבתי, ולפ"ז צריך לומר דמאי דאמרינן בסוף נדרים [צ' ע"ב] קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואחר כך ישאל על השני דאליבא דרבי שמעון היינו דוקא באומר קונם שאיני נהנה לפלוני וקונם למי שאשאל עליו והתם נקיט לה כר' יהודה. אי נמי נקיט לה סתמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהתם לאו בההוא דינא עסיק. מעתה אין לחוש כלל בנדון זה אף לפי דברי העד שהעיד וכן לעולם כל שהותר כמנין אותן פעמים שהזכיר קונם פירות וכו' א', וכן בכל פעם ב', ופעם ג', וכן לעולם ד', כמו שעשינו בנידון זה כמו שאכתוב בסמוך אליך. ומה שחששו עוד בעניני פתחו וחרטתו דאין חרטה דמעיקרא וכמו שבא בשאלתך, כבר בדקנוהו וירדנו לסוף דעתו כמה פעמים והעיד על עצמו שאילו ידע שלא תתפייס לא היה נודר ושהוא חרטה דמעיקרא ומעתה נסתלקו ספיקות וספקי ספקות מנדון זה. עתה אודיעך הסדר שנהגנו בעניינו גלינו את אזנו שדעתנו שימצא פתח לאיסוריו ועכ"ז (החרמנו) [החמרנו] עליו אע"פ שלא היינו צריכין ואם הוא רוצה לישאל על שבועתו ושישאר אח"כ באיסורו אם נמלך שלא להתירו או שמא יבא לב"ד ויאמר לא היה היתר לנדרו ואם יגמור ויגרש עם כל אלו החששות. וגמר ונשאל וגרש. אחר כן התרנוהו מהאיסורין פעמים רבות כמו ששערנו שאמר וכן בכל פעם ופעם ופעם ופעם וכו', מעתה אין שום חשש בעניינו שאפילו יבאו עדים ויעידו שהוא אמר אלף פעמים וכן בכל פעם ופעם או שהוא עצמו יודה בכך כיון שבשעה שנשאל לא היה סבור שיהיה נמשך איסור פירות מזה אין חשש בעניינו דהו"ל כאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד דפטור ומותר.
